החלטה בתיק בש"א 6043/08

זוהי בקשה לביטול צו העיקול שניתן ביום 20/2/08, שהוגשה מטעם המבקשת בהמרצת הפתיחה.

בהמרצת הפתיחה עתרה המבקשת להורות על ביטול פסק הבוררות שניתן ביום 1/11/07 על ידי כב' השופט (בדימוס) דניאל ארנסט, וכן החלק בהחלטתו מיום 6/1/08, במסגרתה שונה פסק הדין, באופן שהוספו חיובי מע"מ לחלק מהסכומים שנפסקו כנגד המבקשת, ולחלופין עתרה לתקן את פסק הבוררות, לשנותו או להחזירו לבורר הנכבד.

ביום 11/2/08 הגישה המשיבה בקשה למתן צו עיקול (בש"א 3823/08), וזאת על פי סעיף 29 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, הקובע-

"(א) משהוגשה בקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו, רשאי בית המשפט להורות על עיקול נכסי בעל-הדין שנגדו ניתן הפסק, עיכוב יציאתו מן הארץ או מתן ערובה למילוי פסק הבוררות. הבקשה יכול שתהיה בעל-פה, ורשאי בית המשפט לפטור את המבקש ממתן ערובה.  

(ב) הוראות כל חיקוק בדבר עיקול זמני, עיכוב יציאה מן הארץ ומתן ערובה יחולו על סעד לפי סעיף זה בשינויים המחוייבים".

כאמור, הבקשה התקבלה, וניתן צו עיקול על סך 450,000 ש"ח .

במהלך הדיון מיום 30/3/08, הסכים ב"כ המשיבה לצמצם את צו העיקול מסכום של 450,000 ש"ח לסכום של 399,299ש"ח. הגם שהיה ראוי להעמיד את סכום העיקול המבוקש על הסכום הנכון מלכתחילה, אזי לאור הודעה זו ובמיוחד לאור נימוקי ההחלטה, כפי שיפורטו בהמשך, אין הכרח להידרש לטענת המבקשת לגבי חוסר תום הלב המאפיין את הבקשה לצו עיקול, המתבטא בהפרש בין גובה העיקול לבין הסכומים שבהם חוייבה המבקשת בפסק הבוררות (נספח ב'1 לבקשה למתן צו עיקול). 

המסכת העובדתית שקדמה לפסק הבוררות תוארה בתמציתיות בפתח המרצת הפתיחה.

על פי הנטען, המשיבה והמבקשת התקשרו בהסכם מיום 30/6/05, במסגרתו התחייבה המשיבה לבצע עבודות הריסת בניין בנתניה, המצוי בבעלות המבקשת, לגרוס את ההריסות ולפנותם, תוך נשיאה בכל העלויות הישירות והעקיפות הכרוכות בכך.  מעיון בהסכם, נראה כי בסעיף 16 בו הסכימו הצדדים, כי בכל מקרה של חילוקי דיעות בעניין השכר המגיע לקבלן, טיב העבודות ואופן ביצוען, יכריע בהן הבורר שימונה בהסכמה בין הצדדים, וככל שלא תושג הסכמה, ימונה בורר על ידי יו"ר התאחדות הקבלנים. 

המבקשת טענה, כי על פי ההסכם, תמורת ביצוע העבודות היא היתה אמורה לשלם למשיבה סכום של 385,000 ש"ח , ואם תתאפשר גריסת ההריסות באתר העיריה או בכל אתר חלופי אחר באזור, היא היתה אמורה לשלם סכום מופחת של 348,000 ש"ח .

המבקשת טענה, כי עבודת ההריסה חולקה לשני שלבים, כשבתום שלב א' היא היתה אמורה לשלם סכום של 85% מהסכום המוסכם, ובתום שלב ב' היא היתה אמורה לשלם את הסך הנותר של 15% מהסכום.  אלא שבפועל, המשיבה ביצעה רק את שלב א' של עבודת ההריסה, וגרסה את ההריסות באתר הבנייה עצמו, ולא ביצעה את שלב ב', למרות התחייבותה לעשות כן.

בהתאם לכך, שילמה המבקשת למשיבה 85% מהסכום המוסכם, בקיזוז סכומים מסויימים.

המשיבה הגישה תביעה בפני הבורר הנכבד, בה עתרה לחייב את המבקשת בתשלום סכומים שונים (המבקשת הגישה תביעה שכנגד).

ביום 1/11/07 ניתן פסק הבורר הנכבד, במסגרתו נפסקו לטובת המשיבה סכומים שונים, בהתאם לתביעתה.

המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעיקול זמני הניתן במסגרת הליך לאישור או ביטול פסק בוררות, היא זהה בעיקרה לזו הרלוונטית לכל דיון בהצדקה לעיקול זמני, הנערך במסגרת הליך אזרחי רגיל, למעט האלמנט של פסק בוררות קיים, המבסס את טענותיו המהותיות של מבקש העיקול.

ברע"א 4758/05 אוביץ נ' נאות א.פ. נכסי מקרקעין בע"מ (11/10/05), נקבע בהקשר זה- "בדומה לשיקולי בית המשפט בבוחנו בקשה למתן סעד זמני, גם בבחינת מתן סעד זמני בבקשה לביטול פסק הבוררות יבחנו סיכויי הצלחתו של המבקש לבטל את הפסק וכן מאזן הנוחות בין הצדדים. עם זאת, יש להתחשב במאפיינים המיוחדים של בקשה לביטול פסק בוררות בבחינה זו.  כפי שציינו הערכאות דלמטה, התערבות בית המשפט בפסק בוררות היא מצומצמת ביותר, ומתוחמת הן על ידי חוק הבוררות שקובע בסעיף 24 רשימה סגורה של עשר עילות אפשריות לביטול הפסק, והן על ידי ההלכה הפסוקה (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים-כפר שיתופי (לא פורסם, ניתן ביום 22.9.03)). לפיכך, מלכתחילה עומד מאזן השיקולים לטובתו של מבקש הסעד הזמני. על הצד שמבקש את ביטול הפסק יהיה מוטל להראות כי סיכויי הצלחתו לביטול הפסק גבוהים למרות הגישה המצמצמת במתן סעד מסוג זה. לחילופין יהיה עליו לעמוד בנטל כבד להראות כי מאזן הנוחות נוטה לצידו באופן משמעותי, שהרי ככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש ביטול הפסק פוחת המשקל הנדרש להוכחת סיכויי הצלחה בבקשה, כל עוד אין מדובר בתביעת סרק (רע"א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל נ' חאן מנולי בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 23.8.05))".

(ראו גם בש"א 4630/07, ה"פ 6023/07 יונה נ' ס.א.ד.ר חברה לעבודות בניין בע"מ (19/3/07)).

כלומר, כבכל בקשה לצו עיקול, יש לבחון את התקיימותם של שלושה קריטריונים עיקריים-

(א)    קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי).  במקרה של עיקול שניתן במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות, יש לבחון האם קיימות ראיות לכאוריות המעידות על התגבשותן של עילות הביטול המעוגנות בסעיף 24 לחוק הבוררות.